קטורת יפנית: מסורת מכובדת של ניחוחות

האגדה מספרת שהאי אוואג'י, מקום הולדתה של הקטורת היפנית,
היה האי הראשון שנוצר בעולם. אוואג'י
(ביפנית: 淡路島) הוא האי הגדול ביותר בים הפנימי סטו אשר ביפן.

מיקומו בין הונשו לשיקוקו, בחלקו המזרחי של הים הפנימי,
ומבחינה מנהלית הוא משתייך למחוז היוגו. לפי סיפור בריאת העולם בדת השינטו,
אוואג'י היה הראשון מאיי אויאשימה שנוצר מהקאמי איזאנגי ואיזאנמי והוא נולד מתוך מערבולת.

מן המאה ה-7 ועד למאה ה-19 השתייך האי לאזור הפרובינציה ננקאידו,
אשר כלל גם את חצי האי קיאי ואת האי שיקוקו כולו.כיום הוא משתייך למחוז היוגו.

לפני יותר מ-1,000 שנים,
בשנת 595 לספירה, אותם מים נשאו בול עץ של ג'ינקו,
או אגרווד, אל החוף. כשתושבי אוואג'י שרפו אותו,
עשן מתוק וריחני התפשט מעל האי - וכך נולדה מורשת הקטורת היפנית.

כיום, הקטורת ממלאת תפקיד חיוני בתרבות היפנית
כקטורת עץ, או קובוקו, המשמשת בטקסים רוחניים,
לצד מקלות של קטורת יפנית אשר מדליקים בבית
על מנת לנקות את האוויר ולהאיר את הרוח.

בנוסף, הקטורת מהווה חלק חשוב במהלך מדיטציות,
בשיגרות בוקר וערב, כמו גם כריטואל אירוח מסביר פנים שנעשה
לפני שהמוזמנים מגיעים.

האמונה הרווחת היא שכל חתיכה נושאת זיכרון
של אותה קטורת ראשונה אשר הוכנה ונשרפה באוואג'י.
כל פינה בהיסטוריה היפנית מדיפה ניחוחות של קטורת.

אם אלו הם הסמוראים ששרפו קובוקו במטרה לבשם
את חלקו הפנימי של השריון מתוך אמונה שזה
יעניק להם להם אומץ וכוח,כמתנה לאלים במקדש איזאנאגי ג'ינגו -
המקדש העתיק ביותר של יפן, או כמתנה לקיסר ולבני משפחתו. 

תחילתה של תקופת האדו במאה ה-19 הביאה שינויים
גדולים בהיסטוריה ובייצור הקטורת.

מקלות קטורת הפכו לזמינים יותר לציבור הרחב
ככל ששיטת הייצור עברה לקנה מידה תעשייתי.

בתחילת המאה ה-20
, Mainichi-kō, או "קטורת יומיומית"
פותחה על ידי האומן Kitō Yujiro בתקופת מייג'י וטאישו.

מאילו חומרים מכינים את הקטורת היפנית?

עצי אגרווד ואלגום (סנדלווד) ריחניים מהווים
את המרכיב המרכזי בקטורת היפנית.

חברות קטורת יפניות מחלקות את עץ האגר
(Agarwood) לשש קטגוריות בהתאם לאזור המתקבל ולתכונותיו של האגרווד.
העצים מפרישים שרף ארומטי, שעם הזמן הופך לקובוקו.

ישנו חלק מסויים בקובוקו עם תכולת שמן גבוהה וניחוח מעולה הנקרא קיארה.
הקיארה שווה כרגע יותר ממשקלו בזהב.

עצי אלגום זקוקים לכ-60 שנה כדי לייצר
את הניחוח הייחודי שלהם שיכול להיחשב מקובל לשימוש בקטורת.

האלגום המוערך ביותר מגיע ממייסור במדינת קרנטקה בהודו,
שם הוא נמצא בסכנת הכחדה

. Makkō (מתורגם כ"אבקת קטורת") משמש לחיבור המרכיבים יחד.

הוא מסוגל לקשור מרכיבים תוך שהוא בעל מעט ריח משלו.
חומרים נוספים בהם נעשה שימוש הם קליפת קינמון,

מירובלן צ'בולי, ציפורן, שושן ג'ינג'ר, לבנדר, ליקוריץ, פצ'ולי,
ספיקנרד, קמומיל, ריבס, חריע, כוכב אניס ועשבי תיבול אחרים.

השיא של הדלקת קטורת מתרחש ביום השנה החדשה
כאשר המוני מתפללים מגיעים למקדשים
ומדליקים קטורת הממלאת את החלל בעשן סמיך.

המתפללים נוהגים לרכון מעל העשן במטרה
שייספג בגופם וזאת בשל האמונה שעשן הקטורת מנקה את נפש האדם.

הפילוסופיה היפנית רואה במוח מבולגן
נושא לא פחות חשוב מבית מסודר.

על ידי הכנסת טקס קטורת לחיינו,
אנו מפנים יותר מקום למיינדפולנס איכותי המשליך על כל תחומי החיים.

*צילומים באדיבות HIBI